לוליין על חבל

ולפעמים נדמה לי שהדימוי הטוב למדינה היפה והמאותגרת שלנו

היא

לוליין המהלך על חבל הנמתח מקצה עולם ועד קצהו

למטה תהום ולמעלה אינסוף

צעד אחד לא מדויק עלול לגרום להתרסקות.

הלוליין זקוף קומה, משוטט בתוך בועת תקוה

כל חייו חולפים לו מנגד והחלומות שנרקמו קופאים ומפשירים לסירוגין בין הרהורים של קיום לאובדן.

אנומליה של הישראלי היהודי.

משבים מארבע הרוחות מניעים את החבל והוא נדמה כנופל אך שוב מתייצב. אנחת רווחה יהודית נפלטת מגרונו.

מימינו זריחה ומשמאלו שקיעה,

מבקש איזון בתוך בליל הקולות,

בין הקצוות של מזרח ומערב, חדש עם ישן, מתון עם קיצוני מסורת והתחדשות, נטיעה שזורה בעקירה, טווה בתוכו את שילוב ההפכים.

לוליין בעל יומרה וגאווה שזורה בנאיביות ילדותית ובחוצפה של מתבגר, הבטוח בדרכו וצועד באמונה.

הלהטוטן שם למעלה,  בודד, בעצם- כמעט בודד, עם עצמו ואלוהיו טווה את העבר עם העתיד, על פניו מרוחים צבעי הסוואה אך המיטיב להתבונן רואה שעל פניו משוך חוט של ענווה וחסד.

בצדי עיניו קמטי צחוק של אחד שראה הכול, על ידו מוטבע מספר שלעולם לא ימחה, דמעותיו מפרות את האדמה, ניחות של הדרים באפו ותשוקה לעצמאות וחירות זורמת בנימי נפשו.

אוחז במקל בשתי ידיו, לאיזון, כפורש מוטת כנפיים רחבה על היקום, מרגיש כציפור בודד על גג העולם, עטוף ומוגן בשכמיית מגן אלוהית, עמוד האש מכוון את דרכו. מביט קדימה, רואה דיוקנם של עקיבא וחבריו, נחוש בין שמים לארץ ומסביבו אותיות פורחות.

הלוליין יודע שיום אחד, פשוט זה יקרה, הוא ירד מהחבל, יצעד לו בבטחה על קרקע יציבה, יבנה את אחוזתו יעבד את שדותיו וישב תחת תאנתו המבורכת, הוא בטוח בכך משום שבאמתחתו הבטחותיו של ישעיהו ושאר נביאי ישראל.

המדינה שלי כלוליין קשיש  ומקומט בן כארבעת אלפים שנים, חכם כבן שבעים ובטוח בעצמו כנער, המהלך על חבל דק מאד זקוף נחוש וגא, חבל דק מתוח מקצה העולם ועד קצהו, שמור ועטוף באהבה אין קץ על ידי אלוהיו.

‍