הפיקוס בין תל אביב וירושלים
הסתובבתיבעיר הלבנה וצפיתי בפיקוס בא בימים. הוא סיפר לי שהוא נטוע בתל אביב, אך הוא שואבאת רוחו מירושלים כשורשיו המרתקים. שורשי האוויר שלו יורדים מהשמיים לכיוון הגזע, מעבים אותווהופכים לשורשי תמיכה. כך נוצרים גזעים חדשים והעץ המעובה מקבל כוח להחזיק אתענפיו. עץ אסתטי ופיסולי. בכוחותיו שלו הוא שורד ומתפשט. זהו שילוב של אוויר עם אדמה, רוחוחומר. הרי אין אחיזה לרוח בלי הגוף, ואין משמעות לחומר ללא המעוף. כביש אחד, המתוח בין השתיים, מספר את הסיפורכולו: אין זו בלא זו. העיר הקשישה בת שלושת אלפים השנים נוגעת בעיר הצעירה, זומתרגשת מאורותיה וזו נפעמת מאבניה. בין הלובן המבהיק של החולות לזהב העמוק של ההר, הפיקוס ממשיך לשלוחשורשי אוויר, מחפש את המקום שבו האדמה והשמיים הופכים לאחד. ונדמה לי כי כולנו רק מבקשים להיות כמו הפיקוסההוא מאחוזת בית, נטועים היטב באדמה, בזמן שהראש שלנו ממשיך להצמיח שורשים אל תוךרוח אריאל.
